אחת האופרות הקומיות האחרונות שהציגו גילברט וסאליבן על הבימות בלונדון, 'אוטופיה בע"מ', היא למעשה סאטירה על כמה מהיבטי החיים בתקופה הוויקטוריאנית. חיציה העיקריים כוונו למגמת ההתחזקות של חברות ציבוריות בערבון מוגבל כצורת התארגנות חברתית וכלכלית. הגלגול המודרני של התאגיד, זה שסייע לממש את פוטנציאל יצירת השפע של הקפיטליזם, נחשב למוצלח כל כך עד שאפשר לכאורה לשכפל אותו בכל מקום. למעשה, היו כאלה שדמיינו את התאגיד כתחליף למבנים החברתיים והפוליטיים המיושנים כמו ממשלה ומשפחה. הנה קטע קצר:
זארה: אך אולי השינוי המיטיב מכולם… היה יישום עקרון הערבון המוגבל על יחידים, וכל גבר, אישה וילד הם כעת חברה בע"מ שאחריותה מוגבלת להון ההתחלתי המוכרז! אין אפילו תינוק רך אחד בממלכת אוטופיה שלא פרסם כבר תשקיף לבורסה.
פיץ: כה מופלא הוא כוחה של התרבות היכול להפוך, במילה בלבד, הכנסה מוגבלת להכנסה בערבון מוגבל.
סופו של דבר, התאגיד המודרני לא החליף את צורות ההתארגנות האחרות. המבקרים החברתיים השונים שחששו מעולם הדומה לחזון של גילברט וסאליבן הוכחו כטועים. חברות עסקיות מודרניות נשארו באופן כללי בגבולות הגזרה שלהן ועסקו בעיקר בארגון פעילות אנושית המוגבלת לתחום הכלכלי.
אך עם עליית הקפיטליזם "הנאור" (woke capitalism), יש לנו כחברה דאגה הפוכה: תאגידים וראשיהם מתחילים לנכס לעצמם ולחברות העסקיות שלהם תפקיד פוליטי. באוטופיה הנאורה הזו, חברה עסקית כבר איננה פשוט ישות המחויבת לקדם את האינטרסים הכלכליים של מחזיקי המניות, העובדים והלקוחות. במקום זאת, היא הפכה ל"פלטפורמה" של פעילות פוליטית. החברה הזאת, יחד עם כל נכסיה הכלכליים והאנושיים, משמשת כסוג של שחקן פוליטי על-אזרחי המתנהל מצד אחד ללא הפיקוח הרגיל של מנהל תאגידי ומצד שני פועל לכאורה בשמם של בעלי המניות כולם. אם נחזור לרגע לעולם האופרה הסאטירית, באוטופיה של ימינו כל תינוק יצטרך לפרסם עם היוולדו מניפסט פוליטי במקום תשקיף עסקי.
ונראה שכך אכן עושות כיום רוב החברות וכך עושים רוב מנהלי החברות באמריקה. הצהרות כאלה אינן בדיוק מניפסטים במובנם המקובל. תיאורן ככאלה עשוי לרמוז כי טמונה בהן פילוסופיה קוהרנטית אותה ניתן ליישם במגוון רחב של נושאי מדיניות. במקום זאת, המנהלים הנאורים מצהירים על רגשות, לרוב על פי האופנה העכשווית ההולכת ומקצינה ובתחומים הרחוקים שנות אור מתחום התמחותם. קחו למשל את המנכ"לים שהתאגדו לאחרונה כדי לחתום על מכתב המביע ביקורת נגד חוקי ההצבעה החדשים במדינת ג'ורג'יה. אני מכיר חלק מהחותמים ומאמין שהם אנשים טובים ומנהיגים בעלי כוונות טובות. אך בנוסף אני יודע שאין להם שום ידע רלוונטי בתחום הזה או כמעט בכל תחום אחר של מדיניות ציבורית.
למען הסר ספק, ארה"ב היא מדינה חופשית בה לכל אחד עומדת הזכות להביע את דעתו. וכן, דעותיהם של מנהיגים חברתיים נושאות משקל רב יותר מאלו של, נאמר, הבחור בקצה הבר המקומי. אחר כאשר ראשי תאגידים ממסגרים את דעותיהם באופן מוחלט ככאלה המקדמות מטרה נעלה לכאורה, עלינו לשאול: בשם מי הם מדברים? האם יש להם את הזכות לדבר בשם בעלי המניות, העובדים ואפילו לקוחות החברה בכל נושא שאינו קשור ישירות לתחום פעילותה? האם יש להם את הזכות להוסיף למטרות החברה גם מטרות פוליטיות וחברתיות? אחרי הכל, אותם מנהלים אמורים להשתמש בכספם של אחרים כדי לבצע פעולות כלכליות, לא פוליטיות – תפקיד ניהולי ומנהיגותי הדורש מחויבות ומיקוד מוחלט בשירות החברה ובעלי המניות בה.
האם כאשר אותם מנהלים נבחרו לתפקידם, חלק ממנו כלל גם קידום מטרות פוליטיות? האם הם הציגו את המומחיות ואת הניסיון הדרושים כדי לדון בנושאי מדיניות עכשוויים, באותה מידה שהציגו את כישוריהם העסקיים בעת שנבחרו למשרה? האם מבנה החברה, כלליה וצוותה מאפשרים להם לגשת לסוגיות פוליטיות באותה תשומת לב ודקדקנות הדרושה לכל פעילות עסקית אחרת שלהם? האם הם שאלו את בעלי המניות? האם קיבלו את הסכמת העובדים?
כמעט בכל המקרים, התשובה לכל אחת מן השאלות האלו היא שלילית. הסדרה המורכבת של החלטות תאגידיות, הפיקוח והאחריות המלווים כל צעד חשוב בניהול החברה נעלמים כלא היו כאשר המנכ"לים או החברות עצמן מבטאים עמדות פזיזות בנושאים כמו פיקוח על נשק, הפלות, חוקי בחירות, משטרה, משבר האקלים וכן הלאה. השפה בה הם משתמשים חושפת זאת: מצד אחד היא נקייה, מעין שיח אקטיביסטי שנועד לטשטש כל מורכבות, ומצד שני היא מורכבת מהבעות רגש כלליות ובנאליות שאין כל צורך לציין אותן. האם אין מישהו בעולם שלא תומך למשל בבריאות ילדים?
נדמה לי כי אותם מנכ"לים, העומדים בראש חברות בעלות מגוון רחב של מחזיקי מניות ועובדים, פשוט מנסים לנצל את הסמכות שבתפקידם, ולא משנה אם למען מטרה פוליטית משמאל או שמא מימין. בעלי המניות והעובדים של חברה, שלא לדבר על הלקוחות, יודעים למשל מה הם מקבלים כאשר הם רוכשים גלידת 'בן אנד ג'ריס' או קפה 'Black Rifle' (אני אוהב את שני המותגים). אך בכל מה שקשור לפעילות שאינה עסקית או מסחרית, רוב המנהלים הנאורים לוקחים יחד איתם לנסיעה את בעלי המניות ואת הלקוחות מבלי שאלה הסכימו לכך. הבעיה כאן אינה העמדה הפוליטית בפני עצמה; הבעיה היא האופן בו המנכ"ל וחבר המנהלים רואים את חובתם כלפי החברה, חובה אותה חשתי באופן אישי כאשר עמדתי בראש חברות ציבוריות.
מוסדות פוליטיים הם אלו הזוכים לאמון הציבורי המועט ביותר כמעט בכל מחקר או סקר, כיצד ניתן לטעון כי אנו זקוקים דווקא לעוד פוליטיקה גם במקום העבודה
פרופ' ג'פרי זוננפלד מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת ייל טוען כי המנכ"לים בימינו צריכים להגיב לדרישות העובדים הצעירים לגבי אקטיביזם פוליטי; כאשר אני פוגש את אותם מנהלים, אני ממליץ להם שלא להיכנע לאותם עובדים הדורשים לערב פוליטיקה בכל דבר. כאשר אנו רואים כי מוסדות פוליטיים הם אלו הזוכים לאמון הציבורי המועט ביותר כמעט בכל מחקר או סקר, כיצד ניתן לטעון כי אנו זקוקים דווקא לעוד פוליטיקה גם במקום העבודה, בכנסיה או בפיקניק השכונתי? שיטת האדמה החרוכה של הפוליטיקה בימינו עשויה להרוס כל דבר בו היא נוגעת, לרוב מבלי להשיג אף אחת ממטרותיה המוצהרות. כל מוסד לא-פוליטי שנתפס בידי הציבור כמי שעבר תהליך פוליטיזציה, איבד במהירות את האמון שהיה בו. האמון שנותנים האמריקנים בחברות גדולות נמצא בשפל כל הזמנים, ועשרות אחוזים מתחת לאמון שניתן למשל בעסקים קטנים.
אם נמשיך עם גישת הקפיטליזם "הנאור" עד למסקנתה המתבקשת, הכי שמנכ"לים הרואים את השימוש בסמכותם העסקית עבור אקטיביזם פוליטי ובשם כל הכפופים להם כדבר לגיטימי יצטרכו להתבטא בנושאים נוספים רבים מעבר לאלה המעסיקים את הדיקן בייל באותו הרגע. הם בוודאי יצטרכו לגייס צוותי מדיניות, עורכי סקרים, קבוצות מיקוד ועובדים אחרים רק כדי לעמוד בקצב. היכן אמור לעבור הגבול כאשר מנכ"ל חברה יצטרך לבטא את דעתו בכל סוגיה אפשרית? למי נצטרך לפנות בצוות מדיניות החוץ של חנות המכולת כדי לברר את עמדתה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
במפגשיי עם מנכ"לים בכירים אני נוהג לשאול אותם כיצד היו חשים אם המצב היה הפוך. דמיינו לכם נבחר ציבור הנושא משרה פוליטית ומחליט להתערב בהחלטות עיצוב המוצר בחברה כלשהי, תוך שהוא טוען כי חובתו לבטא את דעתו בשם הציבור. שום מנהל, דירקטוריון או קבוצת משקיעים לא היו סובלים את זה אף לא לרגע.
המשורר הדגול רוברט פרוסט הזכיר לנו כי גדרות טובות יוצרות שכנים טובים.
בדומה, גבולות טובים יוצרים תרבויות וחברות טובות. המוסדות הפוליטיים שלנו מוגבלים בידי חוקים, הסכמות ומנהגים; מנכ"ל של חברה זכאי להתנהל כאזרח, מנהיג אזרחי ואפילו פעיל פוליטי בזמנו הפרטי והפנוי, אך לא על ידי ניצול משרתו בחברה שניתנה לו מסיבות שונות לגמרי. אם המנכ"ל או החברה בוחרים לשמש שחקנים פוליטיים של ממש, כיצד המערכת הפוליטית אמורה להגיב לכך? האם החברה מקבלת גם היא זכות הצבעה בבחירות, ובאיזה תהליך ההצבעה הזו תוגדר? על ידי העובדים, הלקוחות, ההכנסות או שמא ערך החברה? הדיון הזה קורס אל תוך עצמו מרוב אבסורד.
ישנם כאלה המתחילים להתנגד לתופעה, ומכתב שפרסם לאחרונה מנכ"ל אתר Shopify הוא הדוגמה המושלמת לתיקון ההגיוני הדרוש. "כמו כל חברה אחרת הפועלת למטרות רווח, אנחנו לא משפחה. אתרShopify הוא גם לא הממשלה", כך נכתב. תודה רבה באמת.
העניין אינו כעס אישי על מנכ"לים המחליטים לשחק בפוליטיקה, בדומה לכעס המזדמן על אמנים שנכנסים למגרש הפוליטי. כאן ישנן השלכות גורליות הרבה יותר.
העיסוק ביחידות ארגוניות והאופן בו הן מתקשרות מעלה את אחת השאלות החשובות בכל חברה מתפקדת: מי כאן עושה מה, ומדוע? יחידות אלה נוצרות בין היתר בהתבסס על נסיבות, צרכים ומסורות. אך הן מתקיימות וזוכות ללגיטימציה באמצעות קונצנזוס מחשבתי וחוקי לגבי מקור הסמכות שלהן, תחום המומחיות והממשק שלהן עם מוסדות אחרים, תפקידן בתוך "המערכת", הגבולות והמבנה שלהן, ומנגנוני הפיקוח והניהול שבהן. זה נכון לגבי כל יחידה החל מרמת המשפחה, על שלל צורותיה, דרך ממשלות ועד לארגונים על-לאומיים.
המוסדות הפוליטיים והכלכליים המצליחים בחברה שלנו זוכים ללגיטימציה באמצעות מערכת תהליכים שקופים המעניקה להם סוג של ייצוגיות מטעם האנשים המשתייכים אליהם. אין זה מקרה שמוסדות פוליטיים המתאפיינים בדמוקרטיה ייצוגית ומוסדות כלכליים המתאפיינים בידי זכויות מניות התפתחו באותה העת בצפון-מערב אירופה לפני כמה מאות שנים. שורשיהן של שתי התופעות באותה מחשבה רדיקלית לפיה הלגיטימציה למוסד עצמו מבוססת על הסכמת המשתתפים בו, ומנהיגי הארגון משרתים בסופו של דבר את האינטרס של האזרח או של בעל המניות.
היה זה ההיפוך הדרמטי של השאלה "מי עובד עובר מי?" שהניע את מרבית ההיסטוריה האנושית. יתרה מכך, ההיפוך הזה הזניק קדימה ובאופן דרמטי את המערב, הרבה לפני תרבויות מפותחות ועשירות יותר באותה האת שלא הצליחו לאמץ את הגישה הזו בשל מגבלות חוקיות וחברתיות. היסטוריונים רבים מאתרים את מקור ההבדל הדרמטי ברמות השגשוג בין המערב לשאר העולם במאות האחרונות בהגבלות התרבותיות במערכות האסלאמיות והסיניות, שלא אפשרו את הפרדת המוסדות הכלכליים מן המערכת השבטית או הפוליטית.
במערב, צורות ארגון חדשות החליפו את היחסים הממוסדים שהתבססו על קשרים משפחתיים, אישיים וחוקיים. ארגון זה, במקרה של חברות מסחריות, אפשר לזרים מוחלטים ליצור יחסים כלכליים באופן חוקי ובהסכמה, ועזר ליצור שפע ולקדם חירות.
הסכמת המשתתפים בתאגיד מודרני אינה עניין של רגש. חברות פרטיות או ציבוריות, גדולות או קטנות, נשלטות בידי מערכת חוקים מורכבת של ניהול ופיקוח. לראשי התאגיד ישנה מחויבות, המעוגנת בחוק ובהסכמה, לקדם את האינטרסים של מחזיקי המניות, העובדים והלקוחות. הצהרות פוליטיות בשלל נושאים אופנתיים אינן אחד מהאינטרסים האלה, והן למעשה עומדות בניגוד למטרה הבסיסית של מנהל או מנכ"ל.
תביעות משפטיות צריכות להיות מוגשות מול כל רשלנות של מנהל המשתמש במשרתו כדי לקדם אינטרסים פוליטיים למיניהם שאינם קשורים לתפקיד
מתוך הבנה שהסוס המטאפורי ברח מזמן מן האורווה, כמה שמרנים הציעו לקדם רעיונות נגדיים כמו הקמת קרנות השקעה, בנקים ומוסדות אחרים שיתמכו במנהלים העומדים מול הכוונות להכניס פוליטיקה לתוך החברות שלהם. זו עשויה להתברר כהשקעה נבונה במיוחד בהשוואה לחברות "אחראיות" אך כושלות, המשתמשות בקריטריונים חברתיים וסביבתיים כדי לבחור השקעות אך למעשה מאפשרות מקום רב מדי למגמה ההרסנית של ויתור על תחרותיות.
אנשי ימין או שמרנים אחרים המעריכים כללים וגבולות בעולם הכלכלי צריכים לעמוד מנגד מול הקפיטליזם "הנאור" והקפיטליסטים "הנאורים". מול כל מנכ"ל נאור הנוקט בצעדים פוליטיים ללא הסכמת העובדים, צריך לעמוד שטפון של החלטות בעלי המניות. תביעות משפטיות צריכות להיות מוגשות מול כל רשלנות של מנהל המשתמש במשרתו כדי לקדם אינטרסים פוליטיים למיניהם שאינם קשורים לתפקיד, ומעדיף להיראות נאור על פני ביצועי החברה או רווחת העובדים. מחזיקי מניות שמרנים ואפילו אנליסטים צריכים לדרוש מן החברות עצמן לגלות אחריות ולשמור על הכללים.
מנכ"לים "נאורים" ההופכים לשחקנים פוליטיים ללא שקיפות או דיון וללא הסכמת בעלי המניות פוגעים למעשה בלגיטימיות של תפקידם. מדובר בניהול גרוע, כזה המהווה בסופו של דבר איום על המערכת הדמוקרטית והכלכלית שסייעה ליצור את העולם המשגשג והמודרני ממנו כולנו נהנים כיום.
פרופ' ג'ון הילן הוא מרצה ואיש עסקים, כיהן בעבר כעוזר למזכיר המדינה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
The post הקפיטליזם "הנאור" הוא אנטיתזה לשגשוג appeared first on מידה.
